איך נראה תהליך

אימון ניסיון

ראשית כל לפני שמתחייבים לתהליך אנו מקיימים אימון ניסיון, זהו אימון חינמי וקצר של 30 דק'. מטרתו שאת/ה תבינו איך מרגיש אימון קו-אקטיבי, מה הפוטנציאל שיש לתהליך והאם יש כימיה בינינו.

תהליך מלא

התהליך כולל 10-12 מפגשים שאורכם כ-60 דקות. כלל התהליך אורך בין 3-4 חודשים, זה משתנה כתלות באינטנסיביות ובתדירות שמרגישה נכונה למתאמן/ת ולתהליך

• השאירו פרטים לקביעת אימון ניסיון

• גיל 40 וגיל 24 – ומה שביניהם: על שני משברים שקשורים זה בזה <

• משבר רבע החיים <

• "Dead Ball" – When the Pause Becomes the Point <

• משבר רבע החיים

• משבר רבע החיים

גיל 40 וגיל 24 – ומה שביניהם: על שני משברים שקשורים זה בזה

אני בן 40 ואחותי בת 24
וכאדם עם ניסיון תעסוקתי עם צעירים בסיכון וצעירים לא בסיכון (אם בכלל יש דבר כזה), רק לאחרונה נחשפתי למושג "משבר רבע החיים".
בום. ידעתי!
אמרתי לעצמי מיד – ידעתי שיש משבר בגילאים האלה.
לא כי אני גאון גדול, פשוט כי ראיתי, וכמובן גם חוויתי בעצמי מה קורה שם.
אתה הולך קודם כל לצבא, ואז אתה משתחרר, ופתאום אתה לא מי שהיית בכיתה י"ב – ואתה גם לא המפקד שהיית רק לפני רגע.
אתה מוצא את עצמך מגיש קפה למישהו שלא מרוצה מההפוך הפושר – שבכלל לא אתה הכנת.
קלאסי. משבר זהות.
יש צורך למצוא את עצמך מחדש, להבין מי אתה.
אבל אז – ופה (סליחה אמא) – נכנסת האמא הפולנייה שכולם מכירים.
היא אומרת לך מה ללמוד, מה אתה צריך להיות כשתהיה גדול, מה אבא חושב, מה סבתא תאמר, ומה סבא בטוח היה גאה בו.
וגם מה שממש מרתק פה – זה הקשר בין משבר רבע החיים למשבר גיל ה־40.
ופה אני ואחותי נפגשים.
כי הבחירות שעשינו בשנות ה־20 שלנו – הן אלה שאנחנו מתבוננים בהן בגיל 40 ושגורמות לנו להרגיש שמשהו צריך להשתנות ולהיות יותר מדויק למי שאנחנו.
ואני לא בא להגיד שזה טוב או רע, פשוט ככה זה בחיים.אבל למי שנמצא בגיל הזה בין 20 ל־30 ומרגיש קצת אבוד, לא בטוח מה הכיוון או מי הוא בכלל – זה רגע מעולה לעצור ולעשות סדר.
וזו בדיוק ההזדמנות שבאימון אישי אנחנו תופסים בשתי ידיים.
אין שום דבר רע בלחפש את הדרך.
גם אני עשיתי את זה, במשך המון זמן.
אבל כשזה מלווה בתחושת סבל, בחרדות, בלחץ או בתחושת חוסר משמעות – זה כבר לא מסע, זו שחיקה.
ואלה לא החיים שאתם רוצים לעצמכם.
במסע אימוני תוכלו:
לגלות מה באמת חשוב לכם
להקשיב לקול הפנימי שלכם – לא לזה של אמא או של הסביבה
לבנות כיוון ברור לחיים שאתם רוצים באמת
ולחיות מתוך בחירה מלאה, עם ביטחון לדעת מה ולמה אתם בוחרים
כשתגיעו לשיחה עם אמא – תוכלו לומר לה בביטחון:
"אני לא הולך ללמוד מחשבים, כי אני לא מתכוון לשבת מול מקלדת כל החיים – אני הולך ללמוד את מה שמחיה אותי באמת."

גיל 40 וגיל 24 – ומה שביניהם: על שני משברים שקשורים זה בזה

אני בן 40 ואחותי בת 24
וכאדם עם ניסיון תעסוקתי עם צעירים בסיכון וצעירים לא בסיכון (אם בכלל יש דבר כזה), רק לאחרונה נחשפתי למושג "משבר רבע החיים".
בום. ידעתי!
אמרתי לעצמי מיד – ידעתי שיש משבר בגילאים האלה.
לא כי אני גאון גדול, פשוט כי ראיתי, וכמובן גם חוויתי בעצמי מה קורה שם.
אתה הולך קודם כל לצבא, ואז אתה משתחרר, ופתאום אתה לא מי שהיית בכיתה י"ב – ואתה גם לא המפקד שהיית רק לפני רגע.
אתה מוצא את עצמך מגיש קפה למישהו שלא מרוצה מההפוך הפושר – שבכלל לא אתה הכנת.
קלאסי. משבר זהות.
יש צורך למצוא את עצמך מחדש, להבין מי אתה.
אבל אז – ופה (סליחה אמא) – נכנסת האמא הפולנייה שכולם מכירים.
היא אומרת לך מה ללמוד, מה אתה צריך להיות כשתהיה גדול, מה אבא חושב, מה סבתא תאמר, ומה סבא בטוח היה גאה בו.
וגם מה שממש מרתק פה – זה הקשר בין משבר רבע החיים למשבר גיל ה־40.
ופה אני ואחותי נפגשים.
כי הבחירות שעשינו בשנות ה־20 שלנו – הן אלה שאנחנו מתבוננים בהן בגיל 40 ושגורמות לנו להרגיש שמשהו צריך להשתנות ולהיות יותר מדויק למי שאנחנו.
ואני לא בא להגיד שזה טוב או רע, פשוט ככה זה בחיים.אבל למי שנמצא בגיל הזה בין 20 ל־30 ומרגיש קצת אבוד, לא בטוח מה הכיוון או מי הוא בכלל – זה רגע מעולה לעצור ולעשות סדר.
וזו בדיוק ההזדמנות שבאימון אישי אנחנו תופסים בשתי ידיים.
אין שום דבר רע בלחפש את הדרך.
גם אני עשיתי את זה, במשך המון זמן.
אבל כשזה מלווה בתחושת סבל, בחרדות, בלחץ או בתחושת חוסר משמעות – זה כבר לא מסע, זו שחיקה.
ואלה לא החיים שאתם רוצים לעצמכם.
במסע אימוני תוכלו:
לגלות מה באמת חשוב לכם
להקשיב לקול הפנימי שלכם – לא לזה של אמא או של הסביבה
לבנות כיוון ברור לחיים שאתם רוצים באמת
ולחיות מתוך בחירה מלאה, עם ביטחון לדעת מה ולמה אתם בוחרים
כשתגיעו לשיחה עם אמא – תוכלו לומר לה בביטחון:
"אני לא הולך ללמוד מחשבים, כי אני לא מתכוון לשבת מול מקלדת כל החיים – אני הולך ללמוד את מה שמחיה אותי באמת."

"Dead Ball" – When the Pause Becomes the Point

In sports, a dead ball marks a moment when play has stopped.
The ball might be out of bounds, lodged somewhere, or caught in an unexpected interruption. Whatever the reason — the flow is broken.But here’s the thing: the game doesn’t pretend nothing happened.
It pauses. It acknowledges the break. And only then — resets and resumes.In life, we’re not always that attentive.Sometimes our personal or professional “game” stalls — we lose energy, clarity, or motivation — but instead of recognizing it, we push forward as if we’re still in motion.What if we treated those pauses differently?What if the “dead ball” moments in life weren’t just inconvenient — but necessary?
Signals inviting us to stop, to take stock, to ask: What just happened?
What needs to shift? What am I not seeing?The pause doesn’t mean the game is over. It means something is asking for attention.And when we listen — really listen — we often find the courage to restart not where we left off, but from a place that’s more grounded, more alive.

גיל 40 וגיל 24 – ומה שביניהם: על שני משברים שקשורים זה בזה

אני בן 40 ואחותי בת 24
וכאדם עם ניסיון תעסוקתי עם צעירים בסיכון וצעירים לא בסיכון (אם בכלל יש דבר כזה), רק לאחרונה נחשפתי למושג "משבר רבע החיים".
בום. ידעתי!
אמרתי לעצמי מיד – ידעתי שיש משבר בגילאים האלה.
לא כי אני גאון גדול, פשוט כי ראיתי, וכמובן גם חוויתי בעצמי מה קורה שם.
אתה הולך קודם כל לצבא, ואז אתה משתחרר, ופתאום אתה לא מי שהיית בכיתה י"ב – ואתה גם לא המפקד שהיית רק לפני רגע.
אתה מוצא את עצמך מגיש קפה למישהו שלא מרוצה מההפוך הפושר – שבכלל לא אתה הכנת.
קלאסי. משבר זהות.
יש צורך למצוא את עצמך מחדש, להבין מי אתה.
אבל אז – ופה (סליחה אמא) – נכנסת האמא הפולנייה שכולם מכירים.
היא אומרת לך מה ללמוד, מה אתה צריך להיות כשתהיה גדול, מה אבא חושב, מה סבתא תאמר, ומה סבא בטוח היה גאה בו.
וגם מה שממש מרתק פה – זה הקשר בין משבר רבע החיים למשבר גיל ה־40.
ופה אני ואחותי נפגשים.
כי הבחירות שעשינו בשנות ה־20 שלנו – הן אלה שאנחנו מתבוננים בהן בגיל 40 ושגורמות לנו להרגיש שמשהו צריך להשתנות ולהיות יותר מדויק למי שאנחנו.
ואני לא בא להגיד שזה טוב או רע, פשוט ככה זה בחיים.אבל למי שנמצא בגיל הזה בין 20 ל־30 ומרגיש קצת אבוד, לא בטוח מה הכיוון או מי הוא בכלל – זה רגע מעולה לעצור ולעשות סדר.
וזו בדיוק ההזדמנות שבאימון אישי אנחנו תופסים בשתי ידיים.
אין שום דבר רע בלחפש את הדרך.
גם אני עשיתי את זה, במשך המון זמן.
אבל כשזה מלווה בתחושת סבל, בחרדות, בלחץ או בתחושת חוסר משמעות – זה כבר לא מסע, זו שחיקה.
ואלה לא החיים שאתם רוצים לעצמכם.
במסע אימוני תוכלו:
לגלות מה באמת חשוב לכם
להקשיב לקול הפנימי שלכם – לא לזה של אמא או של הסביבה
לבנות כיוון ברור לחיים שאתם רוצים באמת
ולחיות מתוך בחירה מלאה, עם ביטחון לדעת מה ולמה אתם בוחרים
כשתגיעו לשיחה עם אמא – תוכלו לומר לה בביטחון:
"אני לא הולך ללמוד מחשבים, כי אני לא מתכוון לשבת מול מקלדת כל החיים – אני הולך ללמוד את מה שמחיה אותי באמת."

גיל 40 וגיל 24 – ומה שביניהם: על שני משברים שקשורים זה בזה

אני בן 40 ואחותי בת 24
וכאדם עם ניסיון תעסוקתי עם צעירים בסיכון וצעירים לא בסיכון (אם בכלל יש דבר כזה), רק לאחרונה נחשפתי למושג "משבר רבע החיים".
בום. ידעתי!
אמרתי לעצמי מיד – ידעתי שיש משבר בגילאים האלה.
לא כי אני גאון גדול, פשוט כי ראיתי, וכמובן גם חוויתי בעצמי מה קורה שם.
אתה הולך קודם כל לצבא, ואז אתה משתחרר, ופתאום אתה לא מי שהיית בכיתה י"ב – ואתה גם לא המפקד שהיית רק לפני רגע.
אתה מוצא את עצמך מגיש קפה למישהו שלא מרוצה מההפוך הפושר – שבכלל לא אתה הכנת.
קלאסי. משבר זהות.
יש צורך למצוא את עצמך מחדש, להבין מי אתה.
אבל אז – ופה (סליחה אמא) – נכנסת האמא הפולנייה שכולם מכירים.
היא אומרת לך מה ללמוד, מה אתה צריך להיות כשתהיה גדול, מה אבא חושב, מה סבתא תאמר, ומה סבא בטוח היה גאה בו.
וגם מה שממש מרתק פה – זה הקשר בין משבר רבע החיים למשבר גיל ה־40.
ופה אני ואחותי נפגשים.
כי הבחירות שעשינו בשנות ה־20 שלנו – הן אלה שאנחנו מתבוננים בהן בגיל 40 ושגורמות לנו להרגיש שמשהו צריך להשתנות ולהיות יותר מדויק למי שאנחנו.
ואני לא בא להגיד שזה טוב או רע, פשוט ככה זה בחיים.אבל למי שנמצא בגיל הזה בין 20 ל־30 ומרגיש קצת אבוד, לא בטוח מה הכיוון או מי הוא בכלל – זה רגע מעולה לעצור ולעשות סדר.
וזו בדיוק ההזדמנות שבאימון אישי אנחנו תופסים בשתי ידיים.
אין שום דבר רע בלחפש את הדרך.
גם אני עשיתי את זה, במשך המון זמן.
אבל כשזה מלווה בתחושת סבל, בחרדות, בלחץ או בתחושת חוסר משמעות – זה כבר לא מסע, זו שחיקה.
ואלה לא החיים שאתם רוצים לעצמכם.
במסע אימוני תוכלו:
לגלות מה באמת חשוב לכם
להקשיב לקול הפנימי שלכם – לא לזה של אמא או של הסביבה
לבנות כיוון ברור לחיים שאתם רוצים באמת
ולחיות מתוך בחירה מלאה, עם ביטחון לדעת מה ולמה אתם בוחרים
כשתגיעו לשיחה עם אמא – תוכלו לומר לה בביטחון:
"אני לא הולך ללמוד מחשבים, כי אני לא מתכוון לשבת מול מקלדת כל החיים – אני הולך ללמוד את מה שמחיה אותי באמת."